לא פעם אני מוצאת את עצמי נושאת בליבי געגוע. מן תחושה כזו שעולה ומתפשטת בחלל הבטן ומציפה את הראש במחשבות, בתמונות, זיכרונות, מנגינות... לעיתים מדובר בגעגוע אותנטי לאדם מסוים אותו לא ראיתי מזמן, לעיתים אני חשה געגוע עז לבנותיי אף על פי שאין יום שעובר בלעדיהן, אני מוצאת את עצמי עוד בנוכחותן מתגעגעת, כמתכוננת לקראת יום שבו אגיע הביתה לאחר שהן כבר ישנות או לקראת שבוע עמוס מהרגיל בו נבלה פחות זמן יחד, בעיקר אני מתגעגעת אליהן בימי ראשון – אחרי שהיינו דבוקות יחד כל הסופ"ש.
בחלק האחר של געגוע, אני חשה כך ביחס לתקופות אחרות בחיי או כלפי אנשים שהיו שם בעבר. מדובר ביותר מפרץ נוסטלגיה אלא בגעגוע של ממש.
לחזור בזמן אי אפשר, אבל בהחלט אפשר למלא את החלל שנוצר במה שעושה לנו טוב. לא הייתי קוראת לזה ממש "תחליף" כי נראה לי שלא לכל דבר יש באמת תחליף. אבל בהחלט אפשר לאמץ אל חיינו אנשים חדשים, תחביבים, תחומיי עניין ובילויים שישלימו את החסר ושיזמנו אל חיינו דברים חדשים והתנסויות חדשות. געגוע כשלעצמו יכול להוביל לתחושת עצבות ואף בדידות, עלינו למצוא דרך טובה להתנהל עם המצב: געגוע.
לא קל תמיד להשלים את שחסר, להבין שלעיתים אנחנו כבר לא "באותו העמוד", במקום להיתקע במקום ולהצטער על מה שאבד או איננו עוד. ישנן תקופות או קשרים המסתיימים מסיבה כזו או אחרת. החיים הם דינאמיים ולעיתים דרכנו מתפצלות מזו של אדם אחר, לעיתים השנים שעוברות מביאות לשינויים רבים בנו כאנשים, והמכנה המשותף שהיה שם קודם איננו עוד.
נראה כי הגעגוע הוא חלק בלתי נפרד מחיינו, בכל פעם שאנו נפרדים מאנשים ומצבים יש פתח לגעגוע, הנשואים מתגעגעים לימי הרווקות, המבוגרים חולמים להיות שוב צעירים, ההורים לילדים שבגרו מתגעגעים לנוכחות תינוק בבית, החיילים המשוחררים לשרות הצבאי, סטודנטים לספסל הלימודים וכן הלאה, אין ספק שהחיים מכילים בתוכם פוטנציאל אדיר לגעגוע.
כאשר בתקופת חיים אחת אנו חשים געגועים לתקופת חיים אחרת, נוכל לבדוק אלו מן המאפיינים נוכל להכניס לחיינו כיום בכדי לשפר את הרגשתנו. אני לא מכוונת דווקא לפעולת "שיחזור" כי ישנם דברים שאינן רלוונטיים בתוקפה אחרת, אבל בהחלט ניתן לבחון מהו האלמנט אליו אנו מתגעגעים בעיקר, מה עשוי לשפר את הרגשתנו.
נאמר שאנו מתגעגעים לימים שבהם היינו יוצאים ומבלים בתדירות גבוהה יותר, לאחר ש"תקופת החיזור" מסתיימת בתחילתו של הקשר, בני הזוג לעיתים נוטים לשכוח את הזוגיות, להזניח מעט, בזכות תחושה של געגוע המסמן לנו כי עבר זמן רב, נוכל להצית מחדש את האש, להשלים פערים ולצאת לדייט רומנטי מחודש.
כאשר קשר מבוסס על יחסים מרחוק, בין אם זה חבר טוב או בן משפחה, לא פעם עולה הגעגוע בהקשר של תחושת החמצה, פספוס בנוגע לכל הדברים שהצד השני מחמיץ עקב הריחוק הפיזי, הבדלי השעות והחיים בנפרד. אני מצאתי מניסיוני האישי, ששמירה על קשר יום יומי, באמצעות כל אחד מערוצי התקשורת (לא דווקא הטלפון, אלא במייל, הודעת טקסט, פייסבוק ושאר מצייצים), עוזרת להתמודד עם הגעגוע, שמירה על קשר רציף גם במה שנוגע לפרטים היומיומיים מונעת תחושה של היווצרות חלל וחוסר מעורבות אחד בחיי השני. דווקא כשנמצאים רחוק נחמד לנהל שיחת חולין, כאילו אנו נפגשים מידי יום, הודות לאינפורמציה שעוברת כל הזמן ללא צורך לאגור מידע לקראת "שיחה מחו"ל".
כמו כן, אני מוצאת שניתן להתגעגע רק למצב מחשבתי מסוים כמו רוגע, שלווה, שקט, יציבות, נינוחות, פרטיות ועוד. בכל מצב אחר בחיינו בו אין אנו נמצאים במצב הנפשי והמנטאלי בו אנו שואפים להיות אנו יכולים לחוות געגוע. נוכל לאפשר לעצמנו קצת נחת אם נכריז על "פסקי זמן", כאלו שבהם אנו נחים קצת מהמרוץ, מרוקנים את הראש, ממלאים את הנפש והלב בשקט ובשלווה, בשמחה וכוחות מחודשים, בפרספקטיבה ופרופורציות לבחון את חיינו מזוויות נוספות, להיות יצירתיים ולחוש סיפוק ואושר.
ביום כתיבת הטור הזה, חל יום הולדת של בתי הבכורה, היא בת 4. איתה אני חווה את כל סוגי הגעגועים עליהם כתבתי קודם, נוכחותה בחיי היא אושר אדיר, מתנה, אין מילים לתאר אהבה לילד ואת הגעגוע שאפשר לחוש אליו. ביום המיוחד שלה הרשתי לעצמי להתנתק מהכל ולהיות רק ביום הולדתה, לא להתעסק בכלום, שמרוץ החיים לא יטריד אותי לכמה שעות, שאהיה נטו בחגיגה שלה, אמרתי לראש שלי "שתוק – עכשיו חוגגים!" ואין ספק שהבילוי איתה עזר לי להשלים פערים בכל מיני תחומיי געגוע בחיי. התרגשתי עד דמעות איתה, צחקתי עד לב השמיים איתה, חיבקתי ונשקתי אותה בלי סוף ונוצרו רגעים חדשים להתגעגע אליהם.
חשוב, עשה - היה! אימון אישי לשיפור איכות החיים.
